פסק-דין בתיק עת"מ 30765-06-10

פתח דבר:

1.          העותר מבקש מבית המשפט להצהיר כי דרישת תשלום ארנונה ששלחה לו המשיבה (להלן: " העירייה"), לגבי השנים 2009-2010 (כולל), הינה בטלה ומבוטלת. וכי הנכס המצוי בקומה א' ברחוב העצמאות 48 ביהוד (להלן: " הנכס") אינו בר חיוב בארנונה, כל עוד לא הושלמה בנייתו.

2.          עניינה של העתירה במבנה שבבעלות העותר, בניין מסחרי בן 3 קומות ומרתף. כאשר קומת הקרקע, קומה ב' והמרתף הושכרו, ובנייתם הסתיימה על-ידי השוכרים בעוד שקומה א' נותרה במצב של מעטפת בלבד (שלד), ללא חיבור למים וחשמל, ללא ריצוף, ללא תקרה ותאורה, ללא איטום וכיוצא בזה, והיא איננה מושכרת.

3.          יצוין כי בעניינן של דרישות תשלום הארנונה בגין הנכס לגבי שנים 2008-  2004 הוגשה עתירה שנידונה בפני כב' השופטת רות רונן וניתן בה פסק-דין ב-01.09.10, עת"מ (ת"א) 2597/08 - חיים מרידור נ' עיריית יהוד (פורסם בנבו). זאת ועוד, בשנת 2003 הגישה העירייה נגד העותר תביעה לבית המשפט השלום לתשלום ארנונה בגין הנכס דנן בנוגע לשנים 2002-2003. בהמלצת בית המשפט (כב' השופט שוורץ) ולאחר שהוגשו חוות דעת מומחים, ואף מונה מומחה מטעם בית המשפט, שבחן את מצב הנכס. הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות. ראה: ת. א. (שלום -ראשל"צ) 5807/03 - עיריית יהוד נ' חיים מרידור (נספח יז' לעתירה).

עוד יצוין, כי העותר אף הגיש עתירה נוספת בנוגע לשנת המס 2011 לבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז במסגרת עת"מ 50515-02-11 - מרידור נ' עיריית יהוד. כב' השופטת אהד קבעה כי יש להמתין לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על ידי המשיבה על פסק דינה של כב' השופטת רונן, בטרם תידון העתירה דנן.

4.          ב"כ העותר טוען, כי שמונה שנים מאז החלו ההליכים המשפטיים כנגד העותר (משנת 2003) ולאחר שכב' השופט שוורץ המליץ למשיבה לחזור בה מתביעתה וכב' השופטת רונן קבעה בפסק -דינה כי בהתייחס לשנים 2004-2008 לא היה הנכס בר חיוב בארנונה, ולכן החיובים שנשלחו לעותר לשנים אלה בטלים. ממשיכה המשיבה לשלוח לעותר דרישות תשלום, ואף טוענת בתגובתה לעתירה נשוא הדיון כי הנכס הינו בר חיוב, וזאת ללא כל שינוי בנסיבות ובעובדות, דהיינו- במצבו של הנכס.

5.          ב"כ המשיבה טען כי יש לדחות את העתירה, מרבית טיעוניו התמקדו בטענה לפיה לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירה דנן, אלא במסגרת ערעור על החלטות ועדת הערר.

דיון והכרעה:

6.         מספר שאלות טעונות הכרעה במסגרת העתירה דנן. ראשית, יש לבחון את השאלה האם הוכיח העותר כי הצדדים בתביעות הקודמות אכן הגיעו להסכמה לפיה תוצאות הדיונים יחייבו אותם גם באשר לשנות מס מאוחרות, כל עוד לא יחול שינוי במצב הנכס, והאם ניתנה לו הבטחה שלטונית כזו, כנטען על-ידי העותר.

            כן יש לבחון את השאלה האם פסקי הדין הנ"ל מהווים מעשה בית דין בהליך הנוכחי.

            אם השאלות הללו ייענו בשלילה, יהיה מקום לבחון את יתר טענותיו של העותר לעניין העדר שינוי במצבו של הנכס (כאשר במצב דברים זה נקבע כי הוא עדיין אינו בר חיוב בארנונה), וכן האם בית משפט זה מוסמך לדון בעניין זה, שכן כאמור לטענת ב"כ המשיב הסמכות העניינית מסורה למנהל הארנונה.

באשר לטענה בנוגע להסכמת הצדדים ב-ת. א. 5807/03 להחלת תוצאות ההליך על השנים הבאות וקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת.

7.         העותר תיאר בסיכומיו את המסכת העובדתית, עליה מבוססת טענתו לפיה הגיע להסכמה עם העירייה במסגרת התביעה ב-ת.א. 5807/03 הנ"ל, כי העירייה תגבה ארנונה מכל קומה במבנה לאחר שבנייתה תושלם, והיא תושכר. בנוסף לטענתו זו, הצדדים הסכימו כי החלטה עקרונית בסוגיה זו תחייב את הצדדים לא רק בהתייחס לשנים נשוא אותה התביעה, אלא גם בנוגע לשנים עתידיות.

ב- עת"מ 2597/08 הנ"ל נידונו שתי השאלות הללו. יודגש כי העותר לא צרף לעתירתו מסמכים נוספים למעט הללו שהיו בפני כב' השופטת רונן בעת שדנה בעניינו במסגרת עת"מ 2597/08. לאור האמור ולאחר שעיינתי במסמכים שבפניי ובפסק דינה המנומק והמפורט של כב' השופטת רונן שדנה בעניין, דעתי היא כדעתה בעניין זה, דהיינו- כי לא הוכח שבין העותר לבין העירייה נכרת הסכם כטענת העותר. לעניין הנימוקים לא מצאתי לנכון לחזור על אותם הנימוקים מאחר והם מפורטים בהרחבה בהחלטתה של כב' השופטת רונן ב-עת"מ 2597/08 (שם, עמ' 8-6) ואני מאמצת אותם במלואם. וכך נפסק בעניין זה:

" בין אם היתה התביעה הקודמת נדחית, ובין אם היתה נמחקת, לא היתה לכך מבחינה משפטית השלכה ביחס לשנים מאוחרות יותר גם לו היה בית המשפט מכריע בתביעה הקודמת לגופה. זאת משום שכידוע, הכלל בדיני מיסים הוא כי 'אין הכרעה שיפוטית שניתנה בין אותם צדדים לגבי אותה שנת מס אחת מקימה מחסום לפני התדיינות נוספת בין אותם צדדים לגבי שנת מס אחרת. השתק עילה ממילא לא יקום, שהרי כל שנת מס מקימה עילת תביעה חדשה ושונה מקודמתה' " (שם, עמ' 7).

עוד יוער בהקשר זה, כי מנספח יז' שצורף לעתירה " בקשה למחיקת תביעה ללא צו להוצאות" (הבקשה הוגשה כאמור, במסגרת ת.א.5807/03) וכן מנספח יח' לעתירה " תגובת הנתבע לבקשה למחיקת התביעה" אין כל התייחסות מפורשת לשנים שלאחר התקופה נשוא התביעה. כמו כן, נושא זה אף לא עלה בפרוטוקול הדיון ב-ת.א. 5807/03, השופט לא התייחס אליו במסגרת החלטתו, ולא הוגשה על-ידי העותר כל בקשה ביחס לכך לבית המשפט.

לסיכום נושא זה; לא הוכח קיומו של הסכם בין העותר לבין העירייה בנוגע לגביית ארנונה בשנים עתידיות.

8.         באשר לשאלה האם הוכיח העותר כי ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת. אכן יש ממש בדברי ב"כ המשיבה בסיכומיו לפיהם, בית המשפט המחוזי בת"א הכריע בפסק-דינו ב- עת"מ 2597/08בעניין וקבע כי לא ניתנה לעותר " על ידי העירייה הבטחה שלטונית שהוא הסתמך עליה" (שם, עמ' 10). ואין מקום לשוב ולדון בנושא זה.

            יודגש כי העותר וב"כ לא הסתמכו על חומר ראיתי נוסף שהיה בכוחו לשנות את שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת רונן בעניין זה.